סתיו 2009 - דו"ח שלכת

מספר שבועות אחרי שהגענו לסולט לייק סיטי בסוף הקיץ של 2005, ההרים החלו פתאום להסמיק או סתם לפתח כל מיני כתמים משונים. כך התוודענו לשלכת היפה שמתרחשת כל שנה בצפון יוטה ולאורך הרוקיס האמריקאים בכלל. וכך כל שנה, למשך 4-5 שבועות בין אמצע ספטמבר לאמצע אוקטובר, יש תירוץ נפלא לנסוע לטייל בהרים ולחזות בצבעים המשתנים. הנה סיכום השלכת לשנה זו, עם כמה מילות הסבר והרבה תמונות שבתקוה תדברנה בעד עצמן...

17-18 בספטמבר, הפארק הלאומי רוקי מאונטיין, קולורדו

למען האמת, לא צפיתי לראות שם שלכת. לכל היותר סימנים ראשונים של החלפת צבעים. אבל בגבהים של סביב 3,000 מטר מעל פני הים, השלכת כבר היתה בעיצומה. באזורים אלה, הצמחייה היא ברובה חורש ירוק עד. אבל בין לבין נראים כתמים של עצים נשירים וכשהייתי שם, כתמים אלה כבר בהקו בגווני צהוב וכתום.

26-27 בספטמבר, צפון הרי הוואסטץ', יוטה

אם בקולורדו אפשר, אז למה לא אצלנו...

אכן, עד מהרה התברר שהשלכת של השכנים לא אדומה יותר. מזג האויר עוד היה קיצי עם שמש וטמפ' נוחות גם גבוה בהרים. השלכת עדיין היתה בראשיתה במורדות ההרים, אבל באיזורים הגבוהים כבר היתה שלכת בעיצומה. בין השאר טיילנו סביב אגם בשם Silver Lake וחזינו בשלכת הצהובה של הצפצפות.

בהרי הוואסטץ' יש שילוב יפה של צמחיה ירוקת עד עם עצים נשירים. השילוב הזה תופס את העין גם בעונות אחרות. הנה אותו המקום בדיוק, באמצע יוני ובסוף ספטמבר:

3 באוקטובר, אותו המקום

חלף שבוע והכל השתנה. הטמפרטורות צנחו. שלג ירד וכיסה את ההרים. הרוח שקידמה אותו הפילה עלים רבים לקרקע. עולם אחר. חזרנו לסילבר לייק וטיילנו שם עם שמים קודרים ושלג קל שצנח עלינו. ועל אף הקדרות, השילוב בין ירוק העד, לעלים בשלכת וללבן של השלג היה יפה ואולי אף יותר.

10 באוקטובר, אותו המקום

המזג נותר פחות או יותר אותו הדבר. שלג נוסף הצטבר בהרים, כך שטיול רגלי באיזורים הגבוהים כבר לא היה אפשרי. מצד שני השלכת התקדמה למטה וכבר נראו עצים מאדימים בעמקים ובמורדות הנמוכים של ההרים. יצאנו לטיול האהוב לתצפית של ה-North Mill B, שנמצא יחסית נמוך ועדיין ניתן היה לטייל בו.

18 באוקטובר, דרום הרי הווסאטץ'

כביש הנוף של הר נבו, מאד מומלץ בעונת השלכת והחלטתי שזו הזדמנות לבדוק: הכצעקתה. כפי שחששתי, הגעתי קצת באיחור. אמנם בק"מ הראשונים כאשר הדרך עוד נסעה בעמק הצבעים היו משגעים. אבל כאשר הכביש החל לטפס, הצפצפות ושאר העצים כבר עמדו ערומים.

המראה של פסגתו של הר נבו, על רקע הענפים החשופים, היה יפה בדרכו. הוא גם הזכיר לי שלכל דבר טוב יש סוף. אבל כדי לטעום עוד פעם אחת, פניתי בדרכי חזרה לכיוון אחד מפרברי העיר, שנמצא ממש למרגלות ההרים. שם, השלכת היתה יפה מתמיד.

Lava Beds National Monument

זהו מקום מעט יוצא דופן. הפארק נמצא בחלקו הדרומי של רכס הקסקייד, קרוב לגבול עם אורגון. האטרקציה העיקרית בפארק היא טיול במערות לבה (Lava caves). התופעה היא די פשוטה – כאשר הלבה החמה יוצאת מלוע ההר וזורמת על המדרונות, החלק החיצוני של הזרימה מתקרר מהר ואילו הפנימי נותר חם וממשיך לזרום. כך נוצרת מעין שפופרת שכל קירותיה עשויים לבה קשיחה. התופעה אינה ייחודית לפארק זה. מערות כאלה מצויות גם באזורים אחרים בהם היתה פעילות וולקנית (בטיול אחר לדוגמא, ביקרנו במערת הלבה Ape Cave שבדרום הפארק הוולקני סיינט הלנס). אבל בפארק זה מצויות מעל 300 מערות, בגדלים ותצורות שונות. בערך כ-20 פתוחות ונגישות לציבור.

רוב המערות נמצאות בדרום הפארק סביב מרכז המבקרים. נייר שמחולק במרכז המבקרים מחלק את המערות לקבוצות לפי דרגות הקושי. לפי המלצת הריינג'רית, התחלנו ב-Mushpot Cave – מערה קלה להליכה שבה הותקנה גם תיאורה מינימלית ותחנות הסבר. עוד מערה נחמדה היתה Sunshine Cave – בשתי נקודות תקרת המערה קרסה ואור חודר למערה וכך ניתן לראות את "ציורי הקיר" שיצרה הלבה (בתמונה). מי שמחפש קצת אדרנלין, יכול לנסות את המערות היותר קשות. אנחנו נכנסנו ל-Golden Dome Cave. תקרת המערה היא נמוכה מדי פעם, אבל לא זה העיקר... המערה אינה קו ישר אלא בצורת 8. כאשר משוטטים בפנים מבחינים מהר שיש התפצלויות. בתוך המערה קל מאוד לאבד את חוש הכיוון. היו כמה דקות של חרדה (בעיקר מצידי. אשתי יותר הרפתקנית) אבל בסופו של עניין מצאנו את הרוג'ומים שהשארנו בדרך פנימה וכך הדרך החוצה היתה קלה.

אם מתכננים להגיע למקום מומלץ מאוד להביא פנסים. אמנם במרכז המבקרים משאילים פנסים (ללא תשלום), אבל שווה שיהיה אחד משלך בכיס. במרכז המבקרים גם מוכרים קסדות פלסטיק. אישית אני מאוד ממליץ לא לחסוך בנושא זה. קל מאוד בתוך המערות לדפוק את הראש קלות בתקרה. כמו כן קריר בתוך המערות, גם בשיא הקיץ.

לטעמי, הנוף בפארק אינו משהו יוצא דופן ביופיו. האזור מזכיר במידת מה את רמת הגולן – מישור צחיח עם צמחיה נמוכה, מעט מאוד חורש והרבה תלים געשיים בגובה של 200-300 מטר מעל פניי השטח. בדרך צפונה רואים מיני "פסלים" מבזלת, ארובות לבה ועוד. בחלק הצפוני של השמורה יש מספר אתרים שמנציחים קרב שהתרחש שם בין הלבנים לאינדיאנים במאה ה-19. אנחנו החלטנו שזה לא מספיק מעניין אותנו והמשכנו הלאה.

סה"כ היינו בפארק 4 שעות בערך. סיירנו בארבע מערות ובעוד כמה נקודות בפארק ונהנינו מאוד. לא הרבה תיירים מגיעים למקום ובכל זאת ראינו גם מבוגרים וגם משפחות עם ילדים, שנראו די נלהבים מחווית הכניסה למערה. כדי להשאיל פנסים יש להגיע בשעות הפתיחה של מרכז המבקרים. הכניסה לפארק חופשית לבעלי מנוי שנתי של הפארקים הלאומיים.

Burney Falls

בטיול שלנו בספטמבר 2007 בצפון קליפורניה, גילנו שחלק נכבד מ"אוצרות הטבע" של המדינה, נמצאים בפארקי מדינה. אז אם אתם אוהבים מקומות קטנים ויפים על הדרך – הנה אחד בשבילכם. על כביש 89, כשעה צפונית לפארק הלאומי לאסן, על הדרך לכיוון הר שאסטה, נמצא פארק המדינהMcArthur-Burney Falls Memorial State Park. זהו פארק קטן שהעניין העיקרי בו הם מפלי בארני. המפלים נופלים כ-40 מטר בערך. עיקר הזרם נופל במרכז המפל, אבל לשני הצדדים לרוחב של כמה עשרות מטרים נופלים עוד המון מפלונים קטנים שנובעים מתוך הסלעים וזה בעיני מה שעושה את מראה המפלים לכה מיוחד. נקודת התצפית נמצאת ממש ליד החניה, ללא צורך בהליכה משמעותית. מומלץ, אם זאת לרדת בשביל הקצר שמוביל לבריכה שלמרגלות המפלים. הירידה היא קלה וניתן בה ליהנות מזוויות תצפית נוספות על המים הנופלים. מי שרוצה לחלץ עצמות יכול להמשיך משם עם ערוץ הנחל לאורך מסלול מעגלי שחוצה על גשר ומגיע לתצפית על המפלים מהגדה הנגדית. זהו מסלול קל של 2 ק"מ ו-30-40 דקות בערך. מסלול נחמד, אך לא מוסיף הרבה לחווית הצפייה במפלים עצמם.

בקיצור מומלץ מאוד למי שעובר בסביבה. אנחנו היינו שם כשעה, וזה הספיק לנו בהחלט. הכניסה עולה 6$ לרכב.

Drive Thru... Tree

האמריקאים מאוד אוהבים את המכונית שלהם. כל-כך אוהבים שמעדיפים לא לצאת ממנה. כך צמח רעיון ה-Drive thru. יש drive thru של אוכל מהיר, drive thru למשוך כסף בבנק, וכו'. אם כן, אך טבעי זה, שכדי להמחיש את גודלם של עצי הרדווד יפתחו drive thru tree. החלטנו שגם אנחנו רוצים לנסות.

האטרקציה נמצאת בעיירה Meyers Flat שעל כביש 101 בצפון קליפורניה. בכניסה משלמים 2$ למבוגר ושם שלט מדריך אותך לכיוון העץ. עוד כמה מטרים ואני בכניסה ל-drive thru... הנה זה מתחיל...

המעבר הוא די צר... למען האמת הוא צר מאוד... "תזהר לא לדפוק את המראות, אוֹרִי" אני אומר לעצמי... נוסע במהירות 0... הרגל כל הזמן על הבלם... מתקדם בצעדים קטנים ומודד עם העין את המרחק בכל צד.

6 מטרים וזה נגמר. זה drive thru די מוזר בסך הכול. אף אחד לא נתן לי שקית עם המבוגר וצ'יפס... וגם לא עודף. מצד שני הרגשתי מה זה גבר – נהגתי דרך העץ. אשתי ויתרה על התור שלה.

אז איפה זה, אתם שואלים. העיירה נמצאת בחלקו הדרומי של Humboldt Redwood State Park. כביש 101 חוצה את הפארק ומי שרוצה לראות את העצים יותר מקרוב מוזמן לרדת מהכביש המהיר ולנסוע ב-Avenue of Gaints – כביש איטי יותר שנוסע במקביל לכביש המהיר. השם בהחלט מתאר היטב את הכביש. הכביש נוסע בלב חורשות עצי הרדווד הענקיים והנסיעה היא מאוד נעימה וחוויתית, גם אם לא עוצרים. מי שיש ברשותו יותר זמן יכול לעצור בצדדים למסלולי טיול רגלי בתוך החורש. אנחנו נסענו ב"שדרה" מצפון לדרום. בדרך עצרנו מספר פעמים ונכנסנו לחורשות לטיולונים כדי להתפעל שוב ושוב מגודלם של העצים. כנראה שה-drive thru היה מה שעזר לנו לבסוף לעכל את הגודל... כי אחרי זה, עלינו חזרה לכביש המהיר והמשכנו בדרכנו.

Redwood National Park

רדווד פארק היה הפתעה נעימה עבורנו. ידענו שאנחנו באים לראות עצים גבוהים, אבל הפארק הציע הרבה הרבה יותר.

אז ראשית כמה מילות הסבר: הרדווד (Coast redwood) הוא האח הגבוה והרזה של עץ הסקויה. עצי רודווד נישאים לגובה של מעל 100 מ' ואחדים אף מעל 110, מה שעושה אותם לעצים הגבוהים בעולם. עם זאת, בסיס העץ של הרדווד הוא צר יותר משל אחיו השמנגוץ ומגיע "רק" ל-5-6 מטר קוטר אצל עצים ותיקים (לעומת 10 ויותר אצל הסקויה). הרדוודס גדלים טבעית רק לאורך רצועת החוף של צפון קליפורניה, מאזור מונטריי ועד הגבול עם אורגון. במהלך המאה ה-19, הרדוודס סבלו מכריתה מסיבית וכמעט שנכחדו. ארגוני הגנת טבע עסקו מראשית המאה ה-20 במניעת כריתה והפיכת החרושות שנותרו לשמורות טבע. הפארק הלאומי רדווד מאגד כמה מחורשות אלו. במפות, הפארק נראה מעט מבלבל, שכן הוא מורכב טלאים, טלאים משלושה פארקי מדינה וכן שטחים של פארק לאומי שמחברים את הכל לרצף אחד ארוך. מרכזי המבקרים מכל מקום, מספקים מפה והדרכה לכל שטחי הפארק, כולל פארקי המדינה.

- שיגעת אותי עם הסטטיסטיקה שלך! תכלס – איפה רואים את העצים?

המקום המרשים ביותר בעיני לראות את העצים, היה ב-Stout Grove שבפארק Jedediah Smith. לחרושה מגיעים בדרך עפר (במצב מצוין, אבל צר מלהכיל קרוואנים). בחורשה יש מסלול הליכה מעגלי בו ניתן לטייל בין הענקים וליהנות מחברתם. דרך העפר עצמה, חוצה את פארק המדינה ורובה עובר בלב חורשת הרדוודס. דרומה משם בתחום של פארק המדינה Prairie Creek יש כביש נופי יפה הנוסע בלב חורשת רדוודס אחרת. קרוב לקצהו הדרומי של הכביש יש כניסה למסלול קצר בו ניתן לראות את Big Tree – מהגדולים שבעצי הרדווד, עם בסיס בקוטר 7 מטרים. למי שזה לא מספיק, יכול גם לטייל בחורשת Lady Bird Johnson שנמצאת בחלק הדרומי של הפארק. אלה מכל מקום החורשות בהן אנחנו טיילנו, ויש גם אחרות.

- טוב חאלאס עם העצים! אמרת שיש עוד דברים בפארק, לא?

ראשית, חווית הטיול בחורשות אינה רק בגלל העצים. אזור החוף של צפון קליפורניה מקבל הרבה מאוד גשם כל השנה והרבה לחות מהערפל ששורר שם כמעט מדי יום. תנאים אלה יצרו באזור מעין יער גשם, עם המון שרכים, מוס, עצים שגדלים על עצים אחרים וכו'. מי שהיה באולימפיק ונהנה, ייהנה מאוד גם כאן. זה דומה, אבל בהחלט לא שידור חוזר (אולי פרק נוסף בסדרה). מבחינתנו השיא היה הטיול ב-Fern Canyon – קניון צר בעומק כמה עשרות מטרים שקירותיו מכוסים שרכים. בקניון זורם נחל שקט ועליו גשרי עץ פשוטים לנוחיות המטיילים (בתמונה). הטיול הוא קצר יחסית וללא עליות או ירידות משמעותיות. כדי להגיע למקום יש לנסוע 8 מייל בדרך עפר, שהיא טובה מאוד בעיקרה, אך עם מספר נקודות לא סימפטיות. בדרך יש תחנת תשלום של פארק המדינה (6$ לרכב). כל אלה, אסור שימנעו מכם להגיע לפינת חמד זאת.

- ומה לגבי הים?

הפארק יושב לאורך החוף וכמו בהרבה מקומות אחרים בצפון מערב, אפשר לראות גם שם צוקים שנופלים למים, סלעים בים (Sea stacks) וגלים נשברים עליהם וכמובן עופות ים. בעיקר נהנינו מעצירה בחוף של Wilson Creek וכן מהתצפית שמצפון לה. עוד מקום יפה היה ה-Klamath River Overlook – צוק הנישא 200 מטר מעל הים וממנו יש תצפית יפה על החוף ועל שפך הנהר. לדברי הריינג'רית במרכז המבקרים, ניתן לראות משם לוויתנים, גם בקיץ. אנחנו לא ראינו.

- וחיות אחרות ראיתם?

ודאי! בדרום פארק Prairie Creek יש נקודה בה ראינו אֶלקים. לאורך החוף ראינו שחפים ומיני עופות ימיים. סנאים, צ'יפמנקס ועורבים – זה כמובן חלק מהפק"ל של כל פארק לאומי. כנראה שגם דובים שחורים מסתובבים שם, אבל לא יצא להם לפגוש אותנו.

- אז מה בשורה התחתונה?

בקיצור, למי שמגיע לצפון קליפורניה – בהחלט שווה לשלב פארק זה במסלול. אנחנו היינו שם יום מלא (מ-10 עד 6 בערך) שגם בדיעבד נראה לי כהקצאת הזמן הראויה למקום (למי שלא מתכנן טיול רגלי ארוך או חייב להתייחד עם כל רדווד ורדווד). הפארק הוא ללא תשלום, אם כי בחלק מפארקי המדינה יש תשלום על כניסה לחלק שלהם.